מוזיאון JEATH


בבוקר אנחנו משכימים קום ונפרדים לכמה שעות מהמלון המפנק שלגדות הקוואי. מי שמכיר את המלונות בתאילנד יודע שלמול הרמה הגבוהה הנדרשת על ידי התיירות המערבית והפאר הנלווה, המקומות הקסומים ביותר הם אלו שדווקא חוזרים לבנייה המסורתית והאותנטית. תמצאו אותם במדריך תחת "אקולוגי", אבל אני מציעה לבחון את הגג. הלילה שהינו ב-Royal river kwai resort -  מקום נפלא לבקר לחובבי התרבות האירופאית. יש כאן פסיפס מרתק של כמה תרבויות שונות: בריכות נוי ענקיות עם צמחיית מים עשירה שכמו לקוחים מפרובנס של המאה ה-18, גשרי עץ עם הטבעות דגים בעץ במסורת האבורג'ינית,  , לובי אירופאי לחלוטין עם תפריט קונדיטוריה מושקע ורק שני פילים מזהב שמזכירים איפה עסקינן. אחרי החוויה בבנקוק הקבוצה מתרגשת מהפאר המזדמן, ורק ההשכמה בשבע וחצי מזכה אותי בכמה בננות טריות.
בדרך לכאן צפינו בסרט ההוליוודי המפורסם "הגשר על נהר הקוואי"  שמגולל את הסיפור הקשה שמאחורי העיר הקטנה ומסבירת הפנים הזו. למי שלא מכיר את הסיפור, הנוף הפסטורלי של קנצ'אנבורי עלול קצת להטעות. לפני כ 70  שנים התרחשה כאן אחת הדרמות המזעזעות ביותר של העם התאילנדי, כאשר היפנים החלו לבנות את הגשר על הנהר המקשר בין תאילנד ליבשת הפנימית. מחנות השבויים שפעלו במקום היוו את השראה לאינסוף סרטים וספרים המספרים את סיפור בנייתו של הגשר, ולפעמים קצת מחמיצים את הטרגדיה הלאומית שעמדה מאחוריו. מאות אלפי תאילנדים  ובורמזים קיפחו חייהם על יסודות הגשר - הכל במטרה שבסוף בנייתו יהפוך לתל חורבות באדיבות חילות האוויר של בעלות הברית. היום הגשר בנוי בשנית, ומי שיביט היטב יאתר את מכתב ההתנצלות הרשמי של יפן: שלאחר המלחמה בנתה את הגשר בשנית, והגישה אותו כמנחת פיוס למלך התאילנדי ולעם החופש שסבל את חבלי לידתו. קל לפספס את המוזיאון הצנוע, JEATH (על שם כל המעורבים במלחמה: יפן, אוסטרליה, אנגליה, תאילנד והולנד) שהקים האבוט (ראש המנזר) בקנצ'אנבורי, ומגולל את סיפור כליאתם של השבויים. כדי להגיע למוזיאון אנחנו לוקחים סירות ארוכות זנב מגשר קוואי, ונכנסים לצריף צר וארוך המספר את סיפור בנייתו של הגשר. בכניסה תבחינו בכמה מרגמות וכלי נשק שבכלל לא קשורים לסיפור (אבל היה צריך לתקוע אותם איפשהו) ובהמשך תוכלו  לסקור קולאז' כתבות שמתאר את שחרור המחנות על ידי כוחות בעלי הברית, מסעות השורשים של השבויים האמריקאים לאחר 30 שנה ומכתבים אמיתיים שכתבו הביתה. בסוף המוזיאון מחכה לכם הקטע המרגש ביותר, עם שורת רפרודוקציות שצירו השבויים התאילנדים בעת כליאתם. כאן מחליפות את החיוך האמיץ הצלעות הבולטות, והתמונות מעבירות את סיפור בנייתו האכזרי של הגשר בכל הדרמה המתבקשת(ויש לזכור כי אז גם לא היו עוד מצלמות). דומה כי הדרך התאית לספר דברים בלי מילים  מצליחה לחדור במקומות בהם האנגלית מתמסמסת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה