יום אחרי הנחיתה אנחנו יוצאים מבנקוק. הבנות הצעירות (הרבה בני\בנות מיצווש מצטרפים לטיולים שלנו) קצת מאוכזבות שלא השלמנו את כל השופינג, אבל אני שמח לצאת מהעיר. מאז תחילת שנות התשעים עוברת תאילנד תהליך התמערבות מואץ. שזה אומר שעוברים פה כ 20מליון תיירים בשנה, אבל גם כמויות בלתי נתפסות של עשן ופיח - שהפכו את בנקוק לאחת הערים המזוהמות ביותר בעולם לפחות ברמת האוויר. התל אביבים אולי יביטו בערגה אל שתי הרכבות (עילית ותחתית) שמרשתות את העיר, אבל הצפיפות וכלי הרכב גורמים לזיהום אוויר מוגבר - לא נדיר לראות בערים ואפילו בעיירות הקטנות יותר תאילנדים חובשים מסכות פילטר או מסכות מנתחים ברחוב.
אנחנו נפרדים לשנייה מהציוויליזציה וקופצים לארוחת צהריים על גבי רפסודה השטה בנהר הקוואי. לפתיחת הטיול אני בוחר לאורחי "ארוחה משוכנזת" יחסית, למרות שכל המנות במטבח התאילנדי חריפות לחייך הישראלי (גם למי שסחוג עושה אצלו שבת). היום אנחנו טועמים מרק סרטנים, כמות נכבדה של פאד-טאי וקצת עוף מצופה בפירורי לחם, שנותן גם לילדים הזדמנות להתרגל לאט למטבח המקומי. מי שלא צף על נהר הקוואי לא יבין את הקסם שטמון באזור. על רקע כפרים, בתי חקלאיים וצמחייה טרופית עשירה אנו שטים באיטיות כמעט בלתי מורגשת. הנהר חלק מצידיו נגלים בתי איכרים פשוטים. מדי פעם אפשר להבחין באיכרים תולים כביסה, משחקים עם הילדים או מתבוננים אל אדוות הנהר. זו תאילנד האמיתית: זו שאינה משרתת את המערב ומאחרת להכניס את הטלוויזיה הביתה. מדי פעם אנו פוגשים רפסודת מסיבות שחוגגת על הנהר, ומזכירה לנו את הפן האחר של המקום. עדיין, השקט הוא ללא ספק אחד מפלאי הטבע בתאילנד. צריך לדעת איפה הוא מסתתר.
